לרוץ מרתונים בארץ ובעולם

המניע, החוויה והתוצאה

 

אני גדעון תמר, בן 42, נשוי לגלית ואב לשלושה ילדים נהדרים.

כקצין בצה"ל שירתתי ביחידות לוחמות ומבצעיות במרבית שירותי, אך בשנים האחרונות זכיתי לעסוק יותר בתפקידי ניהול, בעיקר בתחום ההדרכה.

במסגרת כניסתי לתפקיד ניהולי בבית הספר לקצינים נפלה בידי (או נכון יותר ברגלי) ההזדמנות להשתתף לראשונה בריצת מרתון, ועוד בחו"ל! מדובר במרתון "יחסית" אלמוני בעיר דרזדן שבגרמניה וזאת כחלק מתוכנית ביקור משלחת מimg-20161116-wa0014טעם בית הספר לקצינים בבית הספר המקביל הגרמני.

 

אמנם אני מגיע מרקע משפחתי ספורטיבי –  אחי הבכור אלי היה בצעירותו שיאן ישראל ואלוף ישראל ב- 3000 מ' לנוער, ואחותי סוניה הייתה אלופה ושיאנית עבר בריצות הביניים (ואף בחצי מרתון), ואפילו אבי, זכה בתוצאה הלא רשמית של 2:35:36 במרתון (משנת 1964) – אבל באופן אישי, מעולם לא עסקתי בריצה. הייתי איש של מים (אלוף ישראל לגילאי הנערים והנוער בעברי).

וכך, באמצע החיים, ללא התראה מוקדמת זה קרה. כמוני, כך לרבים, זה פתאום קורה ולכל אחד יש את הסיפור המרתק שלו. ההתמכרות, האהבה, החיוניות, השמחה שבכאב, שבקושי. ספירת הקילומטרים, עושר המילים מתחום הריצה: אינטרוולים, הפוגות, דופק באזורי zone שונים, סוגי נעליים, מדרסים, תוספי מזון ועוד ועוד. זה לא נגמר. זה תמיד מתחיל בצעד קטן ומדהים וכדור השלג הזה תופח במהרה ומתגלגל, ואיתו האושר ותחושת הסיפוק שממלאת את הגוף והנפש בכל תחומי החיים.

ההתחלה

מרתון דרזדן באוקטובר 2011 היה הסנונית הראשונה – 3:05:52 שעות. מרתון יפיפה העובר ברחובותיה הראשיים של העיר שנבנתה מחדש. ואז הכרתי מושג חדש וחשוב בעולם הריצה. ה- SUB.  Sub3 – זה מועדון הרצים המהירים מ-3 שעות במרתון (פחות מ- 4:17 דקות לק"מ). אני מתאמן לבד בנופי המדבר, מרכיב חלקי תוכנית אימונים שהורדתי באינטרנט, נלחם עם גופי ונפשי ומגיע למרתון כחול לבן ראשון בחיי – טבריה (ינואר 2013). את המרתון סיימתי בהישג אישי נהדר, שחשבתי שיהווה את קצה גבול היכולת שלי – 2:59:18. יש!! אני SUB3. ועוד עברתי את "הקיר" המפורסם. דשדוש מוחלט ב- 7-8 ק"מ האחרונים שעדיין הספיקו לי להשיג את היעד הנכסף.  אך עם כל הכבוד לטבריה ונופיה הנהדרים, חיפשתי את הריגוש, את ההתמכרות הבינלאומית לחוויה. את המעודדים, את ההתכנסות העירונית האדירה סביב האירוע הזה.

בחוצפתי הרבה סימנתי אתגר חדש בעולם ההתמכרות הזה – להיות רץ מרתון של SUB4. לא, זו לא טעות. מתחת ל-4 דקות ממוצע לק"מ, הווה אומר מתחת ל- 2:48:48. איזו חוצפה ויהירות מצדי. ושוב אני מתאמן. הפעם רכשתי תוכנית אימון באינטרנט ממאמן אמריקאי שמעולם לא הכרתי. נו, זו כבר "מקצועיות"…

הimg-20161116-wa0009מצפון הישראלי שבי מוביל אותי להירשם למרתון תל אביב הססגוני והגדול. אך לא לעולם חוסן. פתיחה מצוינת הביאה אותי בקצב מעולה עד לסמוך לקריה, וברחוב קפלן, דריכה לא טובה על תיקון כביש ואני חש את שריר ההאמסטרינג שלי זועק לשמיים. הנה זה בא. ניסיון למשוך את הקץ. פתאום העיר נראית אחרת תחת הכאב ותחושת הכישלון. כל עליה קטנה נראית כמו האוורסט, כל פניה כמו מחלף. בק"מ ה- 38 אני מחליט לסיים את הסיוט הזה ולהגיע בשקט בשקט לקו הסיום…ברגל.

יש מניע ואני לא מוותר

עוד באותו ערב אני נרשם למה שהולך להיות המרתון המרגש ביותר שלי – מרתון ונציה. איזה מרתון יפה. ריצה לאורך נהר במשך כ- 25 ק"מ עד פאתי ונציה, חציית גשר ה- 4 ק"מ לעיר העתיקה וכניסה מפוארת אל ליבה של ונציה. 14 גשרונים עומדים בפני הרצים ב- 3 ק"מ האחרונים. כיכר סן מרקו גועשת ורועשת עם מיליוני מעודדים. אווירה מחשמלת. והפעם – 2:45:27 שעות. מי היה מאמין – 3:55 דקות לק"מ. אז זהו – זה הגבול שלי.

אז זהו שלא… פתאום קם אדם, אבא שלי, ומספר לי שהוא רץ פעם בגיל 26 מרתון אחד בחייו, אותו סיים ב- 2:35:36 שעות. טוב, אז מה לי ולזה. אני את שלי כבר השגתי לא? אני גם בן 40 באותה עת. לא בן 26.אבל אתם יודעים – ההתמכרות, התחרות והנחישות הזו שמפמפמת בלב ובמוח. האם אני מסוגל לזה?

 

דרך הפייסבוק אני זוכה להכיר את שלומי לאון. איש עבודה חרוץ שמעולם לא הכרתי קודם לכן. אני מגלה כי הבחור צעיר ממני כמעט בשנתיים ורץ בברלין באותה שנה 2:34:59.  ואוו. מטורף. שיחה קצרה ואני מגיע לרמת השרון, פוגש את זהבה שמואלי, הרצה והמאמנת האגדתית ומהר מאד משתלב בחבורת האריות של רצי רמת השרון. מושיקו ישרים, אורן בועז, גלעד שטיין, דרור מנור, ריקי סלם, אירנה קונובלוב ועוד רבים אחרים באותה עת. המטרה שאני מבקש מזהבה להשיג היא – SUB2:40 ולהצטרף למועדון מטורף. איך אפשר לרוץ מתחת ל- 3:48 דקות לק"מ.

מרתון ברלין 2015. זו המטרה. המרתון הוא אחד מהגדולים והמפורסמים בעולם. הכי הרבה שיאים עולמיים נשברו בו ב- 15 שנה האחרונות ויש לו מעמד מיוחד מבחינת היוקרה, המעמד ורצי עלית המשתתפים בו. האימונים רצחניים מבחינתי, לראשונה עם מאמנת אמיתית ולא וירטואלית (אי שם באינטרנט). סוף סוף אני רץ בקבוצה. והתוצאה – 2:38:10 שעות. ממוצע של 3:44.8 דקות לק"מ. כאן כבר מגיעה החוצפה לשיאה. אני שם לי למטרה לשבור את השיא של אבא!

מה שלא יהיה אני עושה את זה

אין זמן. אין זמן. הגיל מתקתק ואני מרגיש שאני יכול לעשות את זה עכשיו. שלושה וחצי חודשים אחרי ברלין ואני מתייצב במרתון טבריה שוב. "משחה טבריה" קראנו לזה. ארובות השמיים נפתחו וגשם אדיר שטף את כולנו. זוכרים? 2:37:00 על השעון. כמעט, כמעט ואני שם. ובהחלטה הכי מטורפת שקיבלתי עד כה – אני משכנע בדרך לא דרך את המאמנת שלי לרוץ שוב פעם מרתון, ומיד.

עוד 3 חודשים עוברים ואני בוינה. מרתון וינה האלגנטי, היפיפה, העובר בפארק העצום וסובב את אזור העיר העתיקה עם נופיה האדריכליים המיוחדים. אני מרגיש מוכן מתמיד. עשרות אלפים מתייצבים בזינוק במזג אוויר קר מהצפוי עם רוח לא רגועה. הפעם, אני עם עצמי. הקצב מצוין ואני הולך ומתקדם ליעד. לקראת הסוף אני חש את העייפות. האם לא הגזמתי? האם שוב אני מתקרב ל"קיר". עוד קטע ועוד פנייה, ואני נותן את כל כולי. רואה את קו הסיום ופשוט מסיים על אדי הדלק האחרונים – 2:35:25 שעות. יש! השגתי שיא משפחתי חדש.

 

אז מנוחה? מה פתאום? אנחנו מכורים לריגוש שבריצה. 5 חודשים אחר כך ואני שוב בברלין 2016. הפעם מסתפק ב- 2:36:03 שעות. "מסתפק"…. חוצפה.

מרתון בישראל, מרתון בעולם. אומרים שזו דת, ואלה רק מקומות עליה לרגל שמשתנים מכאן לשם.

אז לאן אתם בוחרים לעלות?

 

 

שאל את המומחים שלנו

השם שלך (חובה)

האימייל שלך: (חובה)

בנושא

טלפון נייד

התקשרו : 09-953-9342

 

 

sport@talma.com

 

© כל הזכויות שמורות :
תלמה נסיעות בע"מ 2016
רחוב וייצמן 57 כפר סבא.





תלמה ספורט בפייסבוק